ספר חדש למוטי זליקוביץ, “שליחותי כדרך חיים”, העוסק בניסיונו להבין מהי שליחותו בחיים באמצעות חייו והתובנות שצבר

“בכיתה ד’ הופרה באחת שגרת היום באזור שכונת מאה שערים ומרכז ירושלים – כשפרצה מלחמת ששת הימים. מהימים המתוחים שקדמו למלחמה אני זוכר את מילוי שקי החול, ששימשו בעיקר להגנה ולמסתור, ואת האפלת הבתים והמכוניות. בשבת הראשונה שלאחר המלחמה הלכתי עם אבא, יד ביד, כדי לראות את הכותל המערבי ששוחרר. הלכנו מסביב במשך שעות, דרך הר ציון, עד שהגענו לכותל. אני לא זוכר הרבה מאותו היום, אבל תחושת ההתרגשות ורוממות הרוח שהרגשתי אז טבועות בי עד היום. פרץ אז מעין גל של גאווה ושמחה, התרגשות והתעלות רוחנית, ששטף את המדינה כולה. אני, כילד בן עשר, השכלתי להבין שאני פוסע במקום ברגליי הצעירות ובעצם עושה היסטוריה”.

כך מספר בריאיון מוטי זליקוביץ, ששימש עוזר להתיישבות של מספר שרי ביטחון ומילא מגוון תפקידים במשטרה ובתחום הביטחון. בימים אלו יוצא לאור ספרו “שליחותי כדרך חיים”, העוסק בניסיונו להבין מהי שליחותו בחיים באמצעות חייו המרתקים והתובנות שצבר. “‘למה אני?’ שאלה זו עולה בראשי כבר כמעט 40 שנה בכל פעם שאני מגיע לתפקיד חדש, ללמוד משהו חדש או להתמודדות עם אתגר חדש”, הוא אומר.

במסגרת אירוע ההשקה של הספר, שיתקיים בתאריך 12.5 בבית הארחה בית וגן בירושלים, יעלה זליקוביץ מופע חדש בשם “צלילים שלובים” עם נילי סגי זקס, בשילוב נגינה בפסנתר, שיעסוק בהתמודדות עם אתגרי החיים. ההכנסות מהספר יוקדשו לעמותת “משפחתא“, קהילת האימוץ של ישראל, שמוטי שימש במשך עשור שנים כיו”ר שלה בהתנדבות.

החיבור של מוטי ואשתו שושי לעולם האימוץ נוצר בעקבות העובדה שבמשך ארבע שנים לאחר נישואיהם בגיל 20 הם לא הצליחו להביא ילדים לעולם. מוטי: “עשינו בדיקות וטיפולים, התחלנו עם כדורים, זריקות, הפריות חוץ גופיות ועוד. היו דברים לא נעימים כמו: אכזבות, ייאוש, בכי והרבה בלאגן. אחרי תקופה מסוימת התחלתי לחשוב ‘למה’, וזה מה שמוביל את הספר: למה אני עובר כל מיני דברים בחיים?, למה אני ואשתי לא יכולים ללדת ילדים? לאט לאט מתחילות לצוץ לי בראש מחשבות על אימוץ. יש לי אמונה חזקה ואני מתחיל להאמין שיש לי שליחות בעולם. כל אחד מגיע עם ייעוד, רק השאלה היא האם הוא מבין מהי שליחותו”.

אחרי חמש שנות ניסיונות ואכזבות, החליט זליקוביץ לעשות מעשה. “יום אחד נכנסתי למשרד הרווחה, נפגשתי עם העובדת הסוציאלית ופתחתי תיק אימוץ. סיפרתי לאשתי שנרשמתי והיא אמרה: ‘בסדר, אבל נמשיך עם הטיפולים’. התחלנו את האימוץ עם עובדת הרווחה, שזה סיפור מלא סחבת. אנשים מולידים בלי הרף ולא יודעים כיצד להיות הורים, ואילו אני צריך להוכיח שאני מסוגל להיות הורה ולעבור קורסים והשתלמויות”.

לאחר שקיבלו שניהם הודעה שאין סיכוי שיהיו להם ילדים ביולוגיים, הם החליטו להתמקד באימוץ. שבע שנים חלפו מרגע הירשמם לאימוץ ועד שקיבלו שיחת טלפון: “תבואו מחר, מחכה לכם תינוקת”. לא היה להם כלום בבית ושניהם לא ידעו דבר על גידול תינוקות. שושי התייעצה עם השכנות ושניהם עשו קניות לקראת בואה של התינוקת. שכן הביא את כל הקניות הביתה והרכיב את מיטת התינוק, ואז נסעו לקבל תינוקת בת שבוע, שלבשה חיתולים מבית החולים. מוטי: “כשהגענו הביתה כל היישוב היה שישו ושמחו, כולם רצו לראות את התינוקת. בשבת הייתי צריך לעלות לתורה ולקרוא לה בשם. ידענו מראש מה השם שאנחנו רוצים: שמרית – ראשי תיבות של ‘שושי ומוטי רצו ילדים תמיד’. כך התחלנו פרק חיים חדש עם כל מה שקשור לתינוק: טיפת חלב, לקום בלילה, חיתולים ועוד. אחרי חודש עשינו מסיבת הודיה גדולה לכבודה”.  

אחרי תקופה מסוימת הם הרגישו שהם רוצים עוד ילד ושוב נרשמו במשרד הרווחה. “אמרו לנו שזה יכול לקחת כמה שנים לקבל תינוק, אבל בינתיים הציעו לנו לאמץ ילד גדול יותר מעל גיל שנתיים. כששמרית הייתה בת ארבע הודיעו לנו שיש בשבילנו אח ואחות בני חמש ושבע. אמרנו שאנחנו מסכימים והתחילו לעשות לנו פגישות היכרות איתם. מהר מאוד נקשרנו אליהם והם נקשרו אלינו. אחרי שתי פגישות הם כבר אמרו שהם רוצים לבוא איתנו הביתה. בפגישה הלפני אחרונה שמרית באה איתנו והם לא רצו לחזור עם העובדת הסוציאלית. בסוף סיכמנו שלמחרת יעשו להם מסיבת פרידה בבית הספר ובגן, ואז הם יגיעו אלינו. היינו בהלם כשכל אחד מהם בא עם שקית ניילון קטנה עם בגד מצ’וקמק בפנים, בלי צעצוע ובלי כלום. נסענו ביחד איתם לקנות להם בגדים, צעצועים, משחקים וכל מה שצריך. הם נשארו עם השמות שאיתם נולדו: אתי ושלומי. עשו להם ביישוב קבלת פנים יפה מאוד וחגגו לכבודם במסיבה גדולה שבה השתתפו כל ילדי היישוב”. 

אחרי שנתיים קיבלו מוטי ושושי שיחת טלפון נוספת שבישרה על תינוק נוסף שמחכה להם. “קיבלנו תינוק בן חודש, הבאנו אותו ליישוב ועשינו לו ברית. קראנו לו שריה, על שם הסופר של דוד המלך. כיום הוא כבר בן 27. בשלב זה החלטנו להתמקד בלתת חיים טובים לארבעת ילדינו, שכבר מההתחלה ידעו שהם מאומצים. תמיד אמרנו להם שנלווה את כל מי שירצה לפתוח את תיק האימוץ”. לבני הזוג זליקוביץ יש כיום שבעה נכדים מילדיהם. “הנושא של האימוץ מאוד פתוח אצלנו. באחד הפרקים בספר הם מספרים על האימוץ ועליי מהזווית שלהם. הם תמיד מתייעצים איתי והכל פתוח וגלוי מאוד איתם”, אומר מוטי.

מוטי נולד וגדל בבית שנבנה בתחילת המאה ה-20 על ידי זאודיתו, קיסרית אתיופיה, שהחליטה לבנות בירושלים בית ראוי שבו תגור באחרית ימיה. צבא של בנאים בנה את הבניין המפואר במשך 12 שנה, ובשנת 1928 נחנך הבית ברחוב הנביאים 40-38. היא מעולם לא זכתה להתגורר בבניין, שמאז ועד היום משמשת מחציתו השמאלית כבית הקונסול האתיופי בירושלים. במחצית הימנית המושכרת התגוררה תערובת של ותיקים עם עולים חדשים, חרדים, דתיים וחילוניים, שבירושלים של תחילת שנות ה-60 לא הייתה מחזה נדיר.

זליקוביץ נולד להורים ניצולי שואה. הוא היה ילד יחיד ועד גיל שלוש לא ידע עברית. “ההורים שלי דיברו איתי רק הונגרית יידיש כי רצו שאדע את השפה ואוכל לדבר בהונגרית עם סבתי שעברה לגור איתנו בבניין. עד היום אני מדבר הונגרית שוטפת. בחצר הענקית של הבניין הירושלמי שיחקו מוטי וחבריו בכל משחקי הילדות: כדורגל, רכיבה פרועה על אופניים, דג מלוח, מחבואים, תופסת, קפיצה בחבל וחמש אבנים”.

הוא למד בתיכון מקצועי. “אבא שלי אמר שבארץ ישראל צריך גם אנשי מקצוע ולא רק תלמידי חכמים. לכן למדתי בבית הספר המקצועי קריית נוער למגמת מכניקה והמשכתי לטכנאים והנדסאים. לאחר סיום כיתה י”ג והבגרויות שירתתי כטכנאי מטוסים בחיל האוויר והתחתנתי עם שושי. לאבא שלי הייתה חנות מתנות במרכז ירושלים ברחוב בן יהודה וחברה של שושי שיצאה עם חבר שלי הייתה קונה שם, ודרכו הכרתי אותה. מאז עברו 45 שנה שאנחנו ביחד. היא ירושלמית שבאה ממשפחה בת עשרה ילדים”.

עם שחרורו מהצבא חיפשו מוטי ואשתו מקום להתיישב בו. “פנינו לגוש אמונים ואמרו לנו שעומדים להקים יישוב קהילתי חדש בשם: כוכב השחר. בהתחלה היינו תשע משפחות וכיום היישוב מונה 500 משפחות. בהתחלה שימשתי רכז הביטחון של היישוב ובהמשך עבדתי ביחידת החבלה של המשטרה. לאחר שזכיתי במכרז של המועצה האזורית הפכתי לקב”ט המועצה. מאוחר יותר הציעה חברה לציוד כיבוי אש לי ולגיסי לפתוח סניף בירושלים. רצינו להיות מיליונרים בגיל צעיר, אבל בגלל טעויות רבות בניהול העסקי הכרזנו על פשיטת רגל, עם כל המשתמע מכך”.

בגיל 35, כנראה בשל הלחץ הנפשי הרב שהיה נתון בו בעקבות הכישלון העסקי וגם בשל הגנטיקה, התפרצה הסוכרת אצל מוטי. “הייתי שמן, לא עשיתי ספורט, הייתי הרבה במתח וככה התפרצה המחלה. בהתחלה לא ידעתי שחליתי – עד שיום אחד קמתי בבוקר וראיתי מטושטש. הרופא ביקש ממני לעשות בדיקות ראייה וסוכרת. אופטיקאי אמר לי שאני צריך משקפיים מספר 5. לאחר שעשיתי בדיקות סוכר קיבלתי תוצאות ‘אללה יוסטור’ ושלחו אותי לרופא סוכרת. התחלתי ליטול תרופות והרופא אמר לי לעשות דיאטה. די מהר הורדתי את המשקפים ועד היום הן שוכבות במגירה”.

בין הנושאים המופיעים בספרו החדש של מוטי: האימוץ, תפקידים שונים בהם שימש: עוזר להתיישבות של כמה שרי ביטחון, מלווה נוער נושר, מאמן אישי לתזונה וסוכרת ומלווה ומאמן אישי לחיים טובים יותר במציאות קיימת. “מי שיקרא את הספר ויבין את העומק ואת המסר שבו, יבין גם את התשובות לשאלות ה’למה אני’ שכל אדם חייב לשאול את עצמו. התשובה על כך תבהיר לאדם את שליחותו בחיים”, הוא אומר.

אחד הנושאים שבהם עוסק ספרו החדש הוא התמודדותו עם הסוכרת. “‘לפני כ-35 שנה חליתי בסוכרת חזקה לאחר שהיו לי ערכים סוכרתיים מסוכנים ושקלתי כ-127 ק”ג. עבדתי במשרות עם המון שעות עבודה והרבה ריצות. קיבלתי זריקות אינסולין ארבע פעמים ביום, במקביל לכדורים שלקחתי נגד לחץ דם ודילול דם”.

לפני שמונה שנים הוא תפס את עצמו בידיים, שינה תזונה והתחיל עם הליכות וספורט. “הורדתי כ-45 ק”ג, מזה שבע שנים מדדי הסוכר שלי הם כמו אדם בריא, ואני מתאמן כל יום לפחות שעה בחדר הכושר”. זה קרה בעקבות כתבה שקרא מוטי על מסעדן לשעבר בשם אילן עוז מקריית שמונה, שהתגלתה אצלו סוכרת ובמשך שנתיים טיפל בעצמו והצליח להוריד את הסוכרת. לאחר שסגר את המסעדה, התחיל לאמן אנשים כיצד להוריד את הסוכרת. מוטי שפנה אליו החל עם שינויים קטנים בתזונה, הוסיף פעילות גופנית ותוך שבוע הפסיק להזריק אינסולין. “למדתי ממנו על תזונה נכונה והוא ליווה אותי חצי שנה עד שלא הייתי צריך יותר תרופות”. 

מאז, זליקוביץ השתתף שלוש פעמים במרתון ורץ עשרה קילומטרים, וכבר שמונה שנים אינו נוטל אף תרופה. “כל יום אני מתאמן בחדר כושר, חמישה ימים בשבוע. מזה שמונה שנים איני נוגע באף פחמימה. היום ההמוגלובין המסוכרר שלי הוא 5.2 והסוכר 80-70. כשאני מדריך אנשים לתזונה נכונה אני מלמד אותם איך לצרוך נכון את האוכל ומאמן אותם לתזונה נכונה ולהתמודדות עם סוכרת”.

זליקוביץ, המשמש כמאמן אישי לאורח חיים בריא ולהתמודדות עם הסוכרת ואתגרי החיים, מנסה להעביר למתאמניו דרך האימון חלק מהתובנות שצבר בחייו. “בסופו של דבר, השאלה היא האדם מבין מדוע הגיע לעולם ולמה קרה לו כך וכך. אדם שחולה במחלה צריך לחשוב מהו המסר שהוא צריך לקבל  ממנה כי דברים לא מתרחשים סתם ככה. הגענו לעולם כדי להשאיר חותם. ‘דע מאין באת ולאן אתה הולך’… זהו ציווי אלוהי'”.