צלילים שלובים  עם מוטי זליקוביץ’/  יהורם גלילי

מוטי זליקוביץ, שהשיק את הספר “שליחותי כדרך חיים”, מספר על התמודדותו עם מחלת הסוכרת שסיכנה את חייו ועל ארבעת הילדים שהוא ואשתו שושי אימצו לאחר שלא הצליחו להביא ילדים לעולם

מוטי זליקוביץ, ששימש עוזר להתיישבות של מספר שרי ביטחון ומילא מגוון תפקידים במשטרה ובתחום הביטחון, מוציא לאור בימים אלו את ספרו “שליחותי כדרך חיים”. הספר עוסק בניסיונו של מוטי זליקוביץ להבין מהי שליחותו בחיים באמצעות חייו המרתקים והתובנות שצבר. “‘למה אני?’ שאלה זו עולה בראשי כבר כמעט 40 שנה בכל פעם שאני מגיע לתפקיד חדש, ללמוד משהו חדש או להתמודדות עם אתגר חדש”, הוא אומר.

מוטי, מהם הנושאים המופיעים בספרך החדש?
“האימוץ, תפקידים שונים בהם שימש: עוזר להתיישבות של כמה שרי ביטחון, מלווה נוער נושר, מאמן אישי לתזונה וסוכרת ומלווה ומאמן אישי לחיים טובים יותר במציאות קיימת. “מי שיקרא את הספר ויבין את העומק ואת המסר שבו, יבין גם את התשובות לשאלות ה’למה אני’ שכל אדם חייב לשאול את עצמו. התשובה על כך תבהיר לאדם את שליחותו בחיים”, הוא אומר.

במסגרת אירוע ההשקה של הספר, שהתקיים לאחרונה בבית הארחה בית וגן בירושלים, העלה זליקוביץ מופע חדש בשם “צלילים שלובים” עם נילי סגי זקס, בשילוב נגינה בפסנתר, שיעסוק בהתמודדות עם אתגרי החיים. ההכנסות מהספר מוקדשות לעמותת “משפחתא“, קהילת האימוץ של ישראל, שמוטי שימש במשך עשור שנים כיו”ר שלה בהתנדבות.

כיצד נוצר החיבור שלך ושל אשתך שושי לעולם האימוץ?
“במשך ארבע שנים לאחר נישואינו בגיל 20 לא הצלחנו להביא ילדים לעולם. כיום יש לנו שבעה נכדים מארבעת ילדינו המאומצים. הנושא של האימוץ מאוד פתוח אצלנו. באחד הפרקים בספר הם מספרים על האימוץ ועליי מהזווית שלהם. הם תמיד מתייעצים איתי והכל פתוח וגלוי מאוד איתם”.

מוטי נולד וגדל בבית שנבנה בתחילת המאה ה-20 על ידי זאודיתו, קיסרית אתיופיה, שהחליטה לבנות בירושלים בית ראוי שבו תגור באחרית ימיה. צבא של בנאים בנה את הבניין המפואר במשך 12 שנה, ובשנת 1928 נחנך הבית ברחוב הנביאים 40-38. היא מעולם לא זכתה להתגורר בבניין, שמאז ועד היום משמשת מחציתו השמאלית כבית הקונסול האתיופי בירושלים. במחצית הימנית המושכרת התגוררה תערובת של ותיקים עם עולים חדשים, חרדים, דתיים וחילוניים, שבירושלים של תחילת שנות ה-60 לא הייתה מחזה נדיר.

הוא ילד יחיד להורים ניצולי שואה ועד גיל שלוש לא ידע עברית. “ההורים שלי דיברו איתי רק הונגרית יידיש כי רצו שאדע את השפה ואוכל לדבר בהונגרית עם סבתי שעברה לגור איתנו בבניין. עד היום אני מדבר הונגרית שוטפת. בחצר הענקית של הבניין הירושלמי שיחקו מוטי וחבריו בכל משחקי הילדות: כדורגל, רכיבה פרועה על אופניים, דג מלוח, מחבואים, תופסת, קפיצה בחבל וחמש אבנים”.

הוא למד בתיכון מקצועי. “אבא שלי אמר שבארץ ישראל צריך גם אנשי מקצוע ולא רק תלמידי חכמים. לכן למדתי בבית הספר המקצועי קריית נוער למגמת מכניקה והמשכתי לטכנאים והנדסאים. לאחר סיום כיתה י”ג והבגרויות שירתתי כטכנאי מטוסים בחיל האוויר והתחתנתי עם שושי. לאבא שלי הייתה חנות מתנות במרכז ירושלים ברחוב בן יהודה וחברה של שושי שיצאה עם חבר שלי הייתה קונה שם, ודרכו הכרתי אותה. מאז עברו 45 שנה שאנחנו ביחד. היא ירושלמית שבאה ממשפחה בת עשרה ילדים”.

עם שחרורו מהצבא חיפשו מוטי ואשתו מקום להתיישב בו. “פנינו לגוש אמונים ואמרו לנו שעומדים להקים יישוב קהילתי חדש בשם: כוכב השחר. בהתחלה היינו תשע משפחות וכיום היישוב מונה 500 משפחות. בהתחלה שימשתי רכז הביטחון של היישוב ובהמשך עבדתי ביחידת החבלה של המשטרה. לאחר שזכיתי במכרז של המועצה האזורית הפכתי לקב”ט המועצה. מאוחר יותר הציעה חברה לציוד כיבוי אש לי ולגיסי לפתוח סניף בירושלים. רצינו להיות מיליונרים בגיל צעיר, אבל בגלל טעויות רבות בניהול העסקי הכרזנו על פשיטת רגל, עם כל המשתמע מכך”.

לפני כ-35 שנה חלה מוטי בסוכרת חזקה לאחר שהיו לו ערכים סוכרתיים מסוכנים והוא שקל כ-127 ק”ג. כנראה שהסוכרת התפרצה אצלו בשל הלחץ הנפשי הרב שהיה נתון בו בעקבות הכישלון העסקי וגם בשל הגנטיקה. “עבדתי במשרות עם המון שעות עבודה והרבה ריצות. קיבלתי זריקות אינסולין ארבע פעמים ביום, במקביל לכדורים שלקחתי נגד לחץ דם ודילול דם”, הוא אומר. לפני שמונה שנים הוא תפס את עצמו בידיים, שינה תזונה והתחיל עם הליכות וספורט.

מוטי: “הייתי שמן, לא עשיתי ספורט, הייתי הרבה במתח וככה התפרצה המחלה. בהתחלה לא ידעתי שחליתי – עד שיום אחד קמתי בבוקר וראיתי מטושטש. הרופא ביקש ממני לעשות בדיקות ראייה וסוכרת. אופטיקאי אמר לי שאני צריך משקפיים מספר 5. לאחר שעשיתי בדיקות סוכר קיבלתי תוצאות ‘אללה יוסטור’ ושלחו אותי לרופא סוכרת. התחלתי ליטול תרופות והרופא אמר לי לעשות דיאטה. הורדתי כ-45 ק”ג, מזה שבע שנים מדדי הסוכר שלי הם כמו אדם בריא, ואני מתאמן כל יום לפחות שעה בחדר הכושר. די מהר הורדתי את זוג המשקפים שעד היום שוכב אצלי במגירה”.

זה קרה בעקבות כתבה שקרא מוטי על מסעדן לשעבר בשם אילן עוז מקריית שמונה, שהתגלתה אצלו סוכרת ובמשך שנתיים טיפל בעצמו והצליח להוריד את הסוכרת. לאחר שסגר את המסעדה, התחיל לאמן אנשים כיצד להוריד את הסוכרת. מוטי שפנה אליו החל עם שינויים קטנים בתזונה, הוסיף פעילות גופנית ותוך שבוע הפסיק להזריק אינסולין. “למדתי ממנו על תזונה נכונה והוא ליווה אותי חצי שנה עד שלא הייתי צריך יותר תרופות”. 

מאז השתתף זליקוביץ שלוש פעמים במרתון ורץ עשרה קילומטרים, וכבר שמונה שנים אינו נוטל אף תרופה. “כל יום אני מתאמן בחדר כושר, חמישה ימים בשבוע. מזה שמונה שנים איני נוגע באף פחמימה. היום ההמוגלובין המסוכרר שלי הוא 5.2 והסוכר 80-70. כשאני מדריך אנשים לתזונה נכונה אני מלמד אותם איך לצרוך נכון את האוכל ומאמן אותם לתזונה נכונה ולהתמודדות עם סוכרת”.

זליקוביץ, המשמש כמאמן אישי לאורח חיים בריא ולהתמודדות עם הסוכרת ואתגרי החיים, מנסה להעביר למתאמניו דרך האימון חלק מהתובנות שצבר בחייו. “בסופו של דבר, השאלה היא האדם מבין מדוע הגיע לעולם ולמה קרה לו כך וכך. אדם שחולה במחלה צריך לחשוב מהו המסר שהוא צריך לקבל  ממנה כי דברים לא מתרחשים סתם ככה. הגענו לעולם כדי להשאיר חותם. ‘דע מאין באת ולאן אתה הולך’… זהו ציווי אלוהי'”.